אני מאמינה בכל ליבי בגוף האישה, מאמינה שהיא יודעת ללדת.
מאמינה בכל ליבי בתינוק, שיודע להוולד.
מאמינה בכל ליבי שאמהות מיצרות תינוקות שהן יכולות ללדת אותם ותינוקות יודעים מצויין את הדרך לעולם.
אני מאמינה שאישה יודעת מה שלום התינוק שלה, מה שלום הגוף שלה, יותר מכל מכשיר שבעולם.
אני מאמינה בכל ליבי שלכל תינוק יש בדיוק את הזמן שלו, ושיש רגע מדוייק שבו הנשמה צריכה להגיע לעולם.
אני מאמינה בכל ליבי בחכמת הגוף ובידיעה הפנימית.
אני מאמינה בכל ליבי ומאודי.
וכשאני מאמינה ככה, לרוב אני מגלה שאכן זה ככה. פשוט.
ולפעמים, הדרך מספרת סיפור אחר.
משהו נתקע, לא מתקדם. חיכינו בסבלנות, עשינו הכל וזה לא קורה.
לפעמים משהו משתבש ואי אפשר לחכות שהגוף יעשה את מה שהוא יודע כי הוא לא עושה את זה , ואין זמן וצריך לפעול. עכשיו.
לפעמים צריך את כל המכשירים הכי מתקדמים בעולם, את התרופות ואת תחליפי החלב.
לפעמים, תינוקות בוחרים להגיע מוקדם, לפעמים מוקדם מידי. הם לא יודעים שעוד לא הגיע הזמן?
לפעמים.
זה יכול לערער את האמונה, להטיל ספק.
ואני יודעת שאין לי שום שליטה על הסיפור הזה.
אז מה יש לי?
יש לי רק את הרגע הזה.
הדבר היחיד שיש לי.
לעשות מה שאני יכולה, לבחור את מה שאני מרגישה שהכי טוב ונכון, ברגע הזה.
להקשיב לדרך, ללכת צעד צעד.
לא לזרוק את האמונה ברגע שמשהו לא מסתדר לי, לא לתת לפחד הדמיוני שלי לנהל את כל הסיטואציה כי משהו או מישהו הטיל ספק באמונה שלי.
אני מתפללת להיות בענווה ברגעים שהאמונה שלי כביכול קורסת כמו מגדל קלפים , קלף אחרי קלף מתעופפים לי לפרצוף ולא משאירים לי שום דבר חכם להגיד מלבד,
זה מה שהיה צריך לקרות. באמונה.
האמונה שלי לא צריכה להיות המגבלה שלי.
היא צריכה להיות המצפן שלי, הכוח שלי, התקווה שלי, החירות שלי.
אם היא הופכת אותי לנוקשה, ללא מתפשרת ולא מאפשרת ולא זזה כשצריך לזוז, היא הופכת אותי להיות אסירה שלה.
ואני רוצה להיות חופשיה להאמין.
